כשאנחנו נולדות למשפחה מסוימת, אנחנו חושבות שאנחנו צריכות לסחוב מעלינו את העול של המשפחה – האמונות, המגבלות, הפחדים, הרצונות… ועם זאת, המשפחה היא רק נקודת המוצא של הנשמה שלנו. זה אכן המקום שבו הנשמה רצתה להתחיל כדי ללמוד את השיעורים שלה, אבל זה לא אומר שזה הגורל האמיתי. זה לא אומר שאין לנו אפשרות בחירה. זה לא אומר שלא נועדנו למשהו גדול יותר. ויותר מכך, עצם העובדה שנולדנו למשפחה מסוימת עם קריטריונים מסויימים והגדרות מסוימות, בעצם מראה לנו כמה אנחנו צריכות לשבור את המעגל. המעגל הוא דפוס שעובר מדור לדור, ואף נלמד בדור מסוים ופשוט ממשיך הלאה. אבל הוא לא שייך לנו, לא באמת.
נכון, המשפחה יכולה להביא איתה גם דברים טובים, וזה לא סותר. אני רוצה להתייחס יותר לשבירת מוסכמות שלא מרגישות נכון לנו. בסופו של דבר, אנחנו לא הדמות הזו שאנחנו מחזיקות. אנחנו אלוהים בתוך גוף אנושי. וכפי שנוויל אמר:
God becomes man, that man may become God. So, that’s God’s gift. What greater gift could He give me than Himself? Well, He gives me the ultimate − that’s Himself. So He dies by becoming me. He has to empty Himself of His glory to take upon Himself the limitation of this slave, and He wears this slave throughout unnumbered generations, for I didn’t begin in my mother’s womb, and I do not end in the grave. You and I began unnumbered generations ago. But at a moment in time predetermined by Him Who gave Himself for us, we erupt, and erupting, we find that we are He!
So, God becomes as I am, with all my weaknesses − all my limitations, that I may become as He is, without weakness, without limitation − free beyond measure. And without this Pattern in us, it could not work. He could not mold us from without, and make us what He desires to make us. He had to enter us. So, we are the grave in which God is buried.-Neville Goddard, The Pattern Man, 1968
יש לנו מגבלות כי ככה אנחנו יכולות להתעורר למי שאנחנו באמת. אלוהים לא היה יכול להיכנס לתוך הגוף האנושי ללא חולשות ומגבלות, והוא לא יוכל להתעורר בלעדיהם. וכך אני גם רואה את המגבלות של הסביבה שלנו. המשפחה שלנו מציבה לנו המון קשיים, מגבלות, חסמים, אמונות וכדומה כדי שנוכל להתעורר. כדי שנוכל להבין שכל זה לא אומר עלינו שום דבר – וכי זה רק הדרך שלנו לדעת את האמת. אם נרצה בכך כמובן. יש אנשים שיעצמו עיניים ויסרבו להבין זאת בגלגול הזה, וזה בסדר. אבל השאר רק ילמדו מכך ויצמחו.
היו השינוי
אם את קוראת את המאמר הזה, זה אומר שמשהו בתוכך מתעורר, מאמין לזה ולו קצת. מהניסיון אישי שלי, זה חשוב להקשיב קודם כל לעצמנו. אף אחד לא יכול להיות זה שיגיד לנו מה נכון ומה לא. כן, אנשים (ובעיקר המשפחה שלנו) יכולים לומר מתוך הניסיון האישי שלהם, מתוך נקודת הראייה המוגבלת שלהם. אבל אין להם דרך לדעת מה הנשמה שלך משתוקקת לעשות, להיות, לחוות.
לעולם לא נדע אם משהו הוא טעות או לא אם לא ננסה ונתנסה. כמובן, שום דבר הוא לא באמת טעות, רק ניסיון שידייק אותנו יותר ויותר לאמת הפנימית שלנו. אני באמת מאמינה שגם אם דברים הלכו בדרך לא נכונה לנו, זה היה חלק מהדרך לדבר שבאמת ייחלנו לו.
אישית, מעולם לא הייתי הולכת באדיקות אחרי מה שהמשפחה שלי האמינה בו. תמיד הייתי יוצאת הדופן, תמיד עשיתי את הדברים אחרת. נכון, היו לי תקופות בחיים שעשיתי דברים לפי מה שנאמר לי שהוא הנכון, אבל לרוב זה לא החזיק מעמד. לקח לי זמן למצוא את הקול שלי, את האמת שלי. אבל ברגע שזה קרה, ברגע שהבנתי מה אני באמת רוצה, המשכתי בשלי באמונה שלמה שזו הדרך שאני אמורה לקחת לא משנה מה יהיה. טוב או רע – זה חלק מהסיפור שלי.
לא, זה לא תמיד פשוט להיות השינוי ולשבור מוסכמות של שנים או אפילו דורות. זה מצריך הרבה אומץ (גם אם הפחד נמצא בסביבה) והקשבה פנימית. בכל פעם שמשהו עמד לקרות או ששינוי הלך והתקרב, גם אם פחדתי ממנו וגם אם שמעתי מסביבי המון התנגדויות או שליליות, נכנסתי לתוך מדיטציה ושאלתי את עצמי האם זה הדבר הנכון לעשות. ובכל פעם שהקשבתי לעצמי – נוצרו קסמים. דברים הלכו בדרך הכי טובה שאפשר. וזה לעולם לא אכזב אותי. כי הידיעה הפנימית הזו, האינטואיציה, האני העליון, איך שלא תקראו לזה, ידעו את האמת. והאמת הזו לא יכולה להתגלות בעולם הגשמי או על ידי אנשים שונים ובני משפחה.
להיות השינוי לא אומר שלא נפחד ולא נחשוש יותר אי פעם – אלא נאמין בעצמנו ובמה שאנחנו רוצות, ונהיה בטוחות כי מה שאמור לקרות, קורה ויקרה.
הקשבה פנימית
אז איך נהיה קשובות יותר לעצמנו? איך אנחנו יכולות לדעת מה הנשמה שלי באמת רוצה בחיים האלה?
- מדיטציה שבה אנחנו מתחברות לגוף שלנו ולתחושות הפנימיות. ברגע שאנחנו נמצאות ברגע הנוכחי, בהווה, אנחנו יכולות להבין מה מכווץ אותנו (ולא משרת אותנו) ומה מרחיב אותנו, מה מרגש אותנו ומה מכבה אותנו. במדיטציה בגלי תטא למשל אנחנו יכולות להתחבר לאני העליון, לאלוהים, למי שאנחנו באמת, ולשאול שאלות. שאלות שיכולות לעזור לנו להבין את הסיטואציה המתרחשת, שאלות שיכולות לעזור לנו בהבנת הצעד הבא וכו.
- כתיבה אינטואיטיבית – הכתיבה היא אחד האמצעים של הנשמה לדבר, ובמיוחד כשאנחנו נותנות לעצמנו לכתוב כל דבר שעולה לנו בראש. אנחנו גם יכולות לענות על שאלות מסוימות, אבל הדרך הטובה ביותר היא לתת ליד לכתוב ללא הפרעה. כתיבה יומיומית יכולה לעזור לנו להבין את המסלול שלנו, את הרצונות ואת האמת הפנימית שלנו.
- הרגשת התחושות ברגע שהן עולות. לא להדחיק אותן, אלא לתת להן מקום. לשאול את עצמנו מה הסיבה שמשהו הפעיל אותנו, לחץ עלינו. השאלות הללו וההקשבה לעצמנו ברגעים שקשה לנו הם המפתח להבנת מי שאנחנו.
- התבודדות וזמן לעצמנו – לפעמים אנחנו לא מסוגלות להניח לטלפון שלנו בצד. לפעמים אנחנו חושבות שאנחנו צריכות להיות עם אנשים כל הזמן כדי להסיח את דעתנו. אבל האמת היא שלפעמים כל מה שאנחנו צריכות זה חמש דקות, חצי שעה, שעה, של זמן בו אין הפרעות או הסחות דעת. רק אנחנו והרגע הזה. דברים יכולים לצוף, וזה נהדר, כל עוד אנחנו נותנות לזה מקום ומאפשרות לעצמנו להיות קשובות וחומלות.
בנוסף לכל אלה, אני ממליצה לקרוא את הספר ״כוחו של הרגע הזה״ של אקהרט טול.
השאר תגובה