תגית: נוויל גודארד

מבחינתי, דת היא מגבלה. לא בגלל הדת עצמה, אלא בגלל איך שאנשים מפרשים אותה. הדת היהודית למשל יכולה להיות עשירה ומלאה ביופי, ועם זאת, כשאנשים מפרשים אותה בצורה אחת או אחרת, לרוב זה יגיע בצורה קיצונית. לאכול או לא לאכול מאכל מסוים. ללבוש או לא ללבוש בגד מסוים. מרחק מבני אדם ממגדר מסוים או מדת…

האנרגיה הקיימת בעולם הזה מחולקת לשניים – אנרגיה זכרית ואנרגיה נקבית. כחלק מחוקיות העולם שבו אנחנו חיים והדואליות שבו, כל מה שנוצר כאן הגיע כתוצאה משני האנרגיות הללו יחד – מתוך רעיון, האנרגיה הנקבית, והוצאתו לפועל – האנרגיה הזכרית. אלו היינג והיאנג. השמש והירח.

בין שנרצה זאת ובין שלא, העולם שלנו הוא מראה אחת גדולה למי שאנחנו בפנים. לכל הטוב שבתוכנו, אבל גם לצללים המסתתרים מאחורי האיגו. מאחורי המסיכה.

כשחושבים על פסח ועל מה שהסיפור מספר בתורה – לוקחים את הנושא פשוטו כמשמעו. היהודים היו עבדים במצרים, וזהו הסיפור של היציאה לחירות שלהם. אבל מה שרבים לא מבינים, זה שהתורה שאותה אנחנו מכירים, היא לא פשוטו כמשמעו. להיפך, התורה מוצפנת. התורה היא לא ספר היסטוריה. היא כוללת בתוכה סיפורים על גבי סיפורים שמלמדים אותנו…

אני לא מאמינה במזל. מזל זה להאמין שיש כוח עליון, כוח חיצוני לנו, שמשחק לטובתנו או לרעתנו. אם קורה לנו משהו נפלא שרצינו – מעולה, אנחנו ברות מזל. ואם קורה משהו לרעתנו או משהו שלא רצינו שיקרה – אנחנו פשוט חסרות מזל.

הדמיון הוא הכוח האלוהי שלנו. הוא האמת. הוא המציאות. אז למה שאנחנו ניתן לדברים חיצוניים להכתיב לנו מהי האמת? איך אנחנו נזמן דברים? מה הייעוד שלנו? כל הדברים הללו מגיעים מתוכנו – כל התשובות כבר קיימות בנו. אז למה אנחנו פונות החוצה? למה אנחנו לא מאמינות שאנחנו ההתחלה והסוף? הכל מתחיל ונגמר בנו – כל…

מגיל מאוד צעיר, אני זוכרת שלא הרגשתי שייכת. לא הרגשתי שייכת לסביבה, לאמונות, לדרך שבה המשפחה שלי חיה. תמיד הייתי בעולם פנטזיה כזה או אחר, בורחת מהמציאות שלי. רוצה יותר. מחפשת יותר. אני חושבת שזה שילוב של מסע הנשמה שלי (של הדמות שבחרתי להיות), ושל הסביבה בה גדלתי.

כשהגענו לעולם הזה, שכחנו מי אנחנו, מאין הגענו. מה אנחנו אמורות לעשות בחיים האלה. האם זה אומר ששום דבר לא קיים ואנחנו צריכות ליצור אותם? לא, אלא הכל כבר קיים, ואנחנו בעצם בוחרות מתוך אינסוף האפשרויות הקיימות בעולם הזה.