תמיד הייתי ציפור חופשית.
כשהייתי קטנה, גדלתי והתחנכתי על פי הדת היהודית כמו כל ילד שגדל ומתחנך בבית שלו על פי הדת המשפחתית. לא בדיוק שמרנו מסורת או היינו דתיים אבל עדיין חגגנו מידי פעם את החגים, עשינו קידוש בשישי וכדומה. כמובן, שזה גם היה תלוי באיפה הייתי. מכיוון שההורים שלי גרושים, היו לי שני בתים. בית אחד שהוא של אמא שלי – בית חילוני, ובית שני שהוא של אבא שלי- יותר דתי ומסורתי. כילדים, עד גיל מסוים, אנחנו רק סופגים מידע. מידע בכל הנוגע לנורמות חברתיות, במה לעשות או לא לעשות, איך להתנהג, מה נכון ולא נכון, ובין היתר – הדת (או אי הדת). אצל אמא שלי חגגנו מידי פעם את החגים, אצל אבא שלי החגיגות היו טיפה יותר מסורתיות.
עם כמה שאהבתי את הסיפורים בתנ״ך, הם עדיין היו רק סיפורים. אני זוכרת שהייתה לי תקופה שבה התחלתי לשאול שאלות על אלוהים, על האם הוא קיים או לא. אני לא זוכרת את הסיבה המדויקת ללמה התחלתי לפקפק בקיומו, אבל אני זוכרת שאלו היו המון שנים של שאילת שאלות. לאחר מכן, החלטתי שאלוהים לא קיים. הייתי אתאיסטית. ההבנה וההכרה באלוהים מאוחר יותר קרתה כתוצאה מחקירה פנימית והתעוררות רוחנית הדרגתית, כפי שכבר סיפרתי במאמר ״מסע ההתעוררות הרוחנית שלי״. נכון, בתקופה הזו גם הכרתי את הספר ה״סוד״ והבנתי שיש דברים מעבר למה שלמדתי מהמשפחה, אבל ההתעוררות שלי הייתה מאוד הדרגתית ולכן גם ההבנה של מהו אלוהים מבחינתי ומה הקשר שלי אליו הגיע בשלב מאוחר יותר של חיי.
נתחיל בזה שאני מכבדת כל אדם שבוחר לחיות תחת דת מסוימת. אני לא דתייה בעצמי ולא מזדהה עם איזושהי דת, ועדיין אני מכבדת כל אחד ואחת. ולכן, לא משנה מה הדעה שלכם על אנשים שאינם דתיים או אינם מזדהים עם הדת, אני אשמח שבמאמר הזה תבואו בראש פתוח.
פרשנות דתית ואלוהים
מבחינתי, דת היא מגבלה. לא בגלל הדת עצמה, אלא בגלל איך שאנשים מפרשים אותה. הדת היהודית למשל יכולה להיות עשירה ומלאה ביופי, ועם זאת, כשאנשים מפרשים אותה בצורה אחת או אחרת, לרוב זה יגיע בצורה קיצונית שמבטלת את השונה או פוגעת בו. הקיצוניות מתבטאת בהמון דברים, כמו למשל לאכול או לא לאכול מאכל מסוים. ללבוש או לא ללבוש בגד מסוים. מרחק מבני אדם ממגדר מסוים או מדת אחרת.
דתות, עם פירוש אנושי, באות להפחיד. זה קצת מזכיר כל מה שקורה בחדשות ובמדיה של היום, אבל עדיין, אלו הפחדות שקשורות יותר בנושאים הנוגעים לאלוהים – אם לא תעשה כך וכך, תיענש. אם לא תעשה דבר אחד או אחר בדרך מסוימת – תלך לגיהינום.
חשוב לי להבהיר דבר אחד – אין שום גן עדן או גיהינום. אלו מצבי תודעה שאנחנו בוחרים בכל רגע אם לשהות בהם או לא. אין מישהו אחד שיושב ומחליט אם עשינו מספיק דברים טובים כדי להגיע לגן עדן או אם אנחנו צריכים ללכת לגיהינום. כל אלה, הם אי הבנה אחת גדולה בכל הנוגע לתנ״ך ולסיפורים הכתובים בו. שני מצבי התודעה האלה הם דווקא מצבי תודעה בעולם הגשמי. ברגע שאנחנו הולכים מהעולם הזה, אנחנו חוזרים למקור של מי שאנחנו.
בנוסף, אלוהים אינו מישהו אחד שנמצא בשמיים. הוא אינו מה שהדתות מספרות עליו, והוא איננו חיצוני לנו. הוא נמצא בכל מקום, בכל דבר. הוא הכל. הוא מי שאנחנו באמת. הוא התודעה האינסופית שלנו. ולכן, שום הפחדה שמקורה בדת, לא יכולה להשפיע עלינו אלא אם כן ניתן לה את הלגיטימציה.
לא משנה מה, אלוהים אוהב אותנו. הוא אנחנו, תמיד, ולכן לא משנה אם אנחנו הולכים לפי החוקים או לא, אם טעינו, ״חטאנו״, עשינו דבר שהוא כביכול רע – הוא לא שופט אותנו. זה לא אומר שאנחנו יכולים לעשות רע לאחרים, אבל אנחנו מעצם היותנו אהובים בצורה מוחלטת ואינסופית. הוא כבר סלח לנו. אין דבר שנעשה שיגרום לזה להשתנות.
אני בטוחה שמאחורי הקלעים של האלוהות, יש הסבר וסיבה טובה ללמה יש דתות בעולם. ללמה יש את הפילוג וההפרדה בין אנשים כתוצאה מהדתות. יש בוודאות משהו שאנחנו צריכים ללמוד מהן.
האם זה כדי ללמוד אחדות פנימית? האם זה כדי ללמוד מהי האלוהות באמת?
המשמעות של ספרי הקודש
ספרי הקודש, התנ״ך למשל, באים לספר לנו על הבריאה באופן מקודד. לא הבריאה של העולם, אלא בריאת המציאות שלנו. האמת מאחורי מי שאנחנו באמת. התנ״ך מגיע בשביל להנחות אותנו, בשביל לקלף את השכבות של מי שאנחנו ולהראות לנו את האמת הזו. אם נקראת את התנ״ך כמו שהוא ובצורה שטחית בלבד – נחשוב כאילו הסיפורים הללו קרו במציאות וזהו ספר היסטוריה. אך לא זאת הנקודה.
[…] "Let me state now that the bible has no reference at all to any persons who ever existed or to any event that ever occurred upon earth. The ancient story tellers were not writing history but an allegorical picture lesson of certain basic principles which they clothed in the grab of history, and they adapted these storied to the limited capacity of most uncritical and credulous people. Throughout the centuries we have mistakenly taken personifications for persons, allegory for history, the vehicle that conveyed the instruction for the instruction, and the gross first sense for the ultimate sense intended.”
– Five lessons, lesson 1 , Neville Goddard
נוויל גודארד מדבר על כך רבות. לשם קונטקסט, נוויל גודארד נולד בברבאדוס למשפחה נוצרייה. הוא עבר בהמשך חייו לארצות הברית, שם למד אצל רבי יהודי את תורת קבלה ואת כתבי הקודש במשך מספר שנים טובות. בהרצאותיו ושיעוריו הוא דיבר על התודעה, על הדמיון, על אלוהים, וכמובן גם על ספרי הקודש – לא כספרי היסטוריה, אלא כספרים פסיכולוגיים רוחניים שמקודדים אמת על הבריאה. בהרצאותיו הוא מספר איך כל סיפור מסתיר בתוכו אמת שנמצאת בתוך כל אחד ואחת מאיתנו ואיך זה חשוב להתמקד בסימבוליזם של כל אחד מהם וללמוד מכך כדי שנוכל להשתמש בזה על עצמנו ולטובתנו.
מה שהתחבר לי מאוד עם נוויל, היה שהוא ציפור חופשית בעצמו. הוא לא לקח את הדת שלו כזהות, אלא השתמש בידע שגדל עליו וצבר במהלך לימודיו כדי לפרוץ חסמים ולגדול מבחינה רוחנית. וזוהי כל המטרה שלנו בחיים האלה – להתעורר לעובדה שהכל כאן אשליה אחת גדולה, ששום דבר לא מגדיר אותנו, והכל תלוי בבחירות האישיות שלנו.
דתות וזהויות
אנחנו יכולות לבחור האם הדת שלנו תהיה הזהות שלנו או דווקא לא לתת לדבר אחד להגדיר אותנו. להיות פתוחות לכל אפשרות תהיה אשר תהיה. ואני אפילו לא מדברת על דת, כל דבר שאנחנו מגדירים את עצמנו איתו מגביל אותנו.
ברגע שאני משילה מעל עצמי את ההגדרה / זהות של הדת שלי, אין לי גבולות. יש לי תחושת קרבה יותר למי שאני באמת, כי אני הולכת לפי הלב שלי, לא לפי מה שאומרים לי לעשות. יכול להיות ולאחרים הדת היא הדבר המדוייק ביותר עבורם – וזה מעולה! אבל מבחינתי, הדת היא לא הכל. הדת מפלגת ומפרידה, יותר מאשר מאחדת. אנחנו יכולים לראות את זה בין דתות בעולם, וכן גם בתוך דת ספציפית אחת. מרבית המלחמות בעולם, אם לא כולן, הגיעו כתוצאה מהדתות ומתדר נמוך של שליטה וכוחניות.
הדברים מתחילים ללכת לקיצון, כל קיצון שהוא, בעיקר בשנים האחרונות. התקווה שלי היא שזה רק בעירה לשם הירגעות ממושכת וחקירה פנימית.
חופש הוא עניין מרכזי אצלי בחיים, ולכן לשים איזושהי תגית על עצמי או אחרים פשוט לא נראית לי כדבר הנכון ביותר. אני לא מאמינה שאנחנו חייבים לבחור ללכת אחרי דת מסויימת. אני דוגלת בחופש של כל אדם לעשות כרצונו, לא משנה מהם השורשים שלו, איך הוא התחנך, או איזו דת ״נקבעה לו״ בילדותו. דת יכולה להיות לעזר חיצוני, אך בסופו של דבר מה שחשוב יותר מכל, הוא הקשבה פנימית לעצמנו.
כל אחד יכול להחליט לאיזו דרך הוא רוצה ללכת – האם להסכים לתכתיבים חיצוניים ולדת מסוימת, או להקשיב ללב שלו ולנשמה שלו, דרך היזכרות במי הוא באמת.
Divinity's Way 
כתיבת תגובה