לא חשבתי שאכתוב מאמר שמתייחס למלחמה. המאמר הזה יהיה אישי הרבה יותר, ואכתוב את מה שאני מאמינה בו כך שאין כאן נכון או לא נכון. רק נקודת מבט אחת, שלי, מתוך אינספור. אני כותבת הכל מהחוויה האישית שלי, ויכול להיות ואנשים חוו את זה באופן אחר, וזה בסדר גמור. אני לא בטוחה אם יש כאן איזושהי פואנטה, רק הסתכלות על המצב. על מה קורה עכשיו, ומה עתיד לבוא.

רוחניות בצל מלחמה

חודש יוני היה עמוס. זה החודש שלפני יום ההולדת שלי, והנה נחתה עלינו מלחמה. לפני כן, הרגשתי איזושהי תקיעות עם מה שאני עושה, ולכן פשוט עצרתי הכל. זה לא פשוט עבורי, במיוחד כשאני כן אוהבת לעשות את מה שאני עושה, אבל משהו בי נשבר – כדי להיבנות מחדש. כדי להבין את המהות של מה שאני עושה.

בכל מקרה, באותו השבוע שבו לקחתי הפסקה, מלחמה מול איראן החלה. לא חשבתי שזה יהיה כמעט שבועיים, לא חשבתי שזה יגרום לי לצאת מתפקוד רגיל. לא חשבתי בכלל שזה יגרום לגוף שלי להיכנס לסטרס ולדריכות. אהיה כנה – אני לא מפחדת. אני יודעת שאני בטוחה ומוגנת. אם זה הזמן שלי לעבור מהעולם הזה – זה מה שיהיה. אבל זה לא המקרה, לפחות לא כרגע. אני יודעת שבימים כאלה הכי חשוב לשמור על האנרגיות שלנו ולשים לב מה הפחדים שלנו אומרים ועל מה בעצם אנחנו שמים את הפוקוס.

הגוף היה דרוך, השינה לא הייתה טובה אם בכלל הצלחתי לישון (כיוון שרוב הזמן היו אזעקות באמצע הלילה), הצליל הצורם של האזעקה בפלאפון היה מקפיץ אותי וכן, זה לא היה קל עבורי אני מודה. עם כמה שאני רוחנית, זה גם לא היה פשוט להמשיך להיות רוחנית במצב כזה שמעסיק אותי כל רגע – כי צריך לשים לב. צריך להיות דרוכים. לא להיות שאננים.

עשיתי כמובן מה שיכולתי כדי לשמור על האנרגיה שלי – מדיטציות קצרות לקרקוע ולהטמעת הרגשת הביטחון, מדיטציות בהן עשיתי הגנות לי, למשפחה שלי, לחברים שלי ובכלל לכל הארץ. המעטתי בהקשבה לחדשות, אלא פעם ב- רק כדי להתעדכן ולראות אם יש משהו שצריך לשים אליו לב. המשכתי לעשות מה שאני אוהבת אבל עם איזושהי עננה מעל לראש. כי זו לא הייתה סיטואציה נעימה, ובכלל, לא ידענו מתי כל זה ייגמר.

יש המון דברים שקורים מאחורי הקלעים שאנחנו לא מודעים אליהם. המלחמה לא קרתה סתם – היא חלק ממשהו גדול יותר. ובכלל, צריך לקחת הכל בעירבון מוגבל. למה? יש המון דברים שמסתירים מאיתנו, ולכן לבוא ולחשוב שהממשלה, או מישהו אחר מהמדינה שלנו אכן רוצה בטובת כלל האזרחים זה לא בדיוק נכון. כן, יש לנו צבא ששומר עלינו, מערכות מיוחדות ליירוט טילים, את המודיעין והמוסד. ועדיין, חשוב להסתכל על הכל כעל אשליה. יכול להיות שזה יהיה קשה לאנשים מסוימים כי איך ייתכן שהכול הוא אשליה? אבל אשליה יכולה להגיש עוצמתית ואמיתית. ואלו גם החיים בעולם הזה. חלום. עולם של צללים.

בכל מקרה, אנחנו לא באמת צריכים לכוון את כל האנרגיה שלנו לעבר אף אחד – כי בסופו של דבר לכל אחד מאיתנו יש את הכוח לשנות את המציאות שלו לא משנה מה המצב מסביבו. לכל אחד יש כוח מולד. כל אחד מאיתנו הוא אלוהים. האם אלוהים היה תולה תקוות במשהו חיצוני לו?

התכנסות פנימית

עוד דבר שהייתי צריכה לעבור מול עצמי וזה לשחרר ולהיכנע. לשחרר ולתת לדברים להיות מה שהם כרגע. להיכנע זה אומר שאומנם אני רואה את העולם הזה ממקום נורא גבוה, ועדיין, יש כאן המון דברים שאינם בשליטתי – ואני לא צריכה לשלוט בהם, כי הם חלק מהתהוות הדברים. כי הם נחוצים לשינויים. כי הם חלק מהסיטואציות הארציות ורגילות שנצטרך לעבור במהלך החיים. כמו כל דבר אחר. אז לא, אני לא מאמינה במלחמות, אבל אני גם לא יכולה לעצור אותן. מה שאני יכולה לעשות זה לעבור עם עצמי תהליך ולראות כיצד זה משתקף בעולם הגשמי.

לא נולדנו כאן בארץ ישראל ללא סיבה. יש סיבה לכל דבר, ולכן גם כל מה שאנחנו עוברים כיום כעם, כקולקטיב על האדמה הזו, היא בעלת סיבה – בין שנדע אותה ובין שלא. אני לא מאמינה שאנחנו צריכים לעבור רק תהפוכות וכאב רק כדי להתעורר להבנות רוחניות מסוימות, אבל יש אנשים שצריכים את זה. ועד שהם לא יתעוררו – אנחנו נקבל גל ועוד גל ועוד גל עד שזה יחנוק ויגרום לנו להרים ידיים – ולהתעורר. להבין שכל מה שקורה פה, נועד לגרום לנו לעבור תהליכים עוצמתיים שרק יהיו מבורכים יותר ויותר בהמשך, כשדברים יתבהרו.

יש עוד הרבה דברים שהמלחמה מביאה איתה, וזה האי וודאות – מה יקרה? מה יהיה? האם המלחמה תימשך שבועות? חודשים? ומה יקרה אם לא נעבוד? מה יקרה אם ניפגע? וכדומה. יש ערפל כבד על העתיד שלנו בזמן מלחמה, אבל מבחינתי – המלחמה רק מדגישה דברים שאנחנו מנסים לטאטא תחת השטיח. דברים שאנחנו מנסים לא להרגיש. כי זה מפחיד.

ואני גם שם. אכתוב על זה אולי במאמרים עתידיים, אבל אני נמצאת כבר זמן מה בצומת. ויש המון דברים על הפרק בכל מה שקשור בענייני העסק שאני רוצה להקים, במה שאני רוצה לעשות, מה אני רוצה לעשות בעתיד הקרוב וכן הלאה. יש לי תמונה של מה שאני רוצה, ועדיין זה לא פשוט לי להבין את עצמי. והמלחמה הזו, בנוסף ליום ההולדת המתקרב, מנכיחים את הפחדים והמחשבות שלי, ואומרים לי ״את לא יכולה להימלט״. אני לא חושבת שזה דבר רע. להיפך, חשוב שנתן לדברים האלה את המקום הראוי להם, כדי שנקבל צלילות מחשבתית, וכדי שנדע לאן פנינו מועדות. עם זאת, חשוב לשים לב איך מה אנחנו עושים בהווה, בכל רגע ורגע נתון, ומאיזה מיינדסט אנחנו פועלים. וזה משהו שאני לומדת על בשרי בכל יום.

בכל רגע, יש לנו את האפשרות לשנות את המציאות שלנו, את העתיד שיגיע, את הזרעים שאנחנו זורעים בתודעה שלנו.

היום שאחרי

אני כותבת את הדברים האלה כיומיים אחרי הפסקת האש. זה עדיין לא פשוט. כי לחזור לשגרה אחרי שבועיים של מטחים לכיוונו, אחרי שבועיים של לחץ ודריכות, זה לא נורמלי. ולא, אני לא מאמינה שככה צריך לחזור לשגרה. חשוב רגע להבין את עצמנו ולתת לכל התחושות מקום. אם יש מישהו שיכול לחזור מיד לשגרה – מעולה. אבל הרוב המכריע, במיוחד מה שאני רואה ברשתות ובכלל אצל אנשים קרובים, זה שזה לא אפשרי. וזה בסדר. קחו את כל הזמן שצריך.

לנרמל חזרה לשגרה אחרי מלחמה – זה לא הגיוני, ולא נכון לדעתי. אנחנו הרבה יותר חשובים מהשגרה של המטריקס, אנחנו הרבה יותר חשובים ממה שנראה לנו בכלל – וכמה זה חשוב להבין את זה בדור של היום.

אני מאמינה, כמו רבים אחרים, שאנחנו בראשית של שינוי תודעתי ותפיסתי מבחינה קולקטיבית, ובכלל שינוי של הדרך בה אנחנו חיים. כל מה שאנחנו עוברים עכשיו הוא פשוט צוואר בקבוק, ובקרוב הכל ישתחרר ואנחנו נחיה ממקום נקי, מתרחב, ושלם הרבה יותר. ממקום שבו התודעה שלנו היא זו החשובה, ושום דבר חיצוני לא יכתיב לנו מי אנחנו ומה אנחנו צריכים לעשות.